הקרב על עיבדיס
מתוך הספר 'הכל היה חפוז כל כך' שכתב מאיר דוידזון שיצא לאור במאי 1975 בהוצאת מערכות משרד הביטחון
[עמוד 141]
שתי מחלקות יצאו מנגבה, נפרדו מיאנק המא"ז, לאחר שקבעו סידורי – קשר וסיסמה. צעדו בטוחות במטע התפוחים, כשהם מנצלים כמסתור את העצים נמוכי הנוף. הגיעו למחצבות כורכר עתיקה, עברו את הכביש במרוצה והתפרסו בכרם שבמדרון העולה. כל רימון וכל תאנה עוררו את חשדם והם עקפום בזהירות. הגיעו לפסגת הגבעה. המ"פ איזי עם כיתה מן המחלקה המובילה גלשו אל המדרון המזרחי. הכרם נמשך והולך. קמצי עצים פזורים נשאו באפילה ככתמים כהים.
איזי הבחין בכמה כתמים, שנראו חורגים מן הנוף הרגיל. גחן ונצמד לשיח גפן, ואחריו הכיתה כולה. "ירדו" כאיש אחד.
לטש עיניו, בולש. כמה דמויות עברו לפניו, עבור ושוב, מלחשות הברות גרוניות. הרחק מזה היבהב גפרור, הצית גחלת קטנה שהיתה עולה ויורדת, בסיגריה ביד איש ההולך לתומו. ריח עשן עלה באפו של איזי. ריח יוצא דופן בין ריחות הכרם.
טפח איזי על כתפו של המ"כ, שרבץ לצידו. לחש באוזנו: "הם כאן. חזור והבא את שתי המחלקות. אני מחכה לכם. אבל בזהירות ובמהירות."
המ"כ זחל לאחוריו, ובהגיעו אל הפסגה התרומם וקפץ בשפיפה מרחק מה.
יריה הוטחה לעבר הרעש שהקים המ"כ, ומייד לאחריה שניה ושלישית. השטח התעורר לחיים. דמויות החלו להתרוצץ, צרור נורה לעבר כיתתו של איזי.
"התעוררו הארורים," חשב איזי, "מה הם מהלכים כאילו בכרמם."
ניסו להשליט בקרב האנשים המתרוצצים סדר כל שהו. איזי הבחין שהוא בטווח מגע עם אלה שלפניו.
"אין ברירה, בחורים נכבד אותם במכת אש," אמר בקול. הכינו רימונים. המקלע יעבור לשמאלי! התחילו!
הסטנים והרובים החלו לזמר מזמורם. לאחר שייצב עצמו, נבח מקלע המ"ג נביחותיו, טיאטא את הדמויות והקולות.
"המקלע, המשך באש! היתר, הכינו רימונים!" פקד.
נצרות הרימונים שנשלפו חרקו, כקול צרצר מהסס.
"יחד נזרוק!" פקד.
כעשרה רימונים התעופפו בקשת ונפלו בנפץ עז. יבבות וקללות פצועים ולאחר זה רגליים שועטות במדרון. אלה שלפניו הופתעו, ונפחדים פתחו במנוסה, כשהם סוחפים אתם את האחרים.
איזי, פועל ותיק מתל אביב, מ"פ בכיר ב"שלישי", לא התנסה מימיו בקרב שדה. רק פה ושם בחילופי אש מזדמנים. לרגע תמה על מעשיו. איך זה נקלע דווקא הוא לקלחת זו? נשלח לעלות על איזה כפר עלוב – כך, מכל מקום מצוין במפה 1:100,000 – וכך אמר לו אביתר. ופתאום הוא ניצב מול אויב היושב בכרם, שבשלווה כזאת.
"מה פוסקת התרגולת במצב כזה?" חשב. ורק אז הבין, כי כל מה שעשה עד כה היה בדיוק מה שלמד ולימד בתרגילים אין ספור ב"הגנה", בשטחי אימונים של קורס מ"מ בכפר ויתקין, או בחולות חולון. אלא שאז היו בידי בחוריו מקלות וצפצפות, ובמקום רימונים השתמשו באבנים.
"מה עכשיו? לשטוף אותם!" החליט. "עם כיתה?" הנסים לפניו אינם יודעים, שרק כיתה כאן.
"עכשיו בחורים, נסתער עליהם! המקלע, המשך באש. יותר שמאלה! תן לנו זווית ביטחון לריצה! ביריה מהמותן ורימונים לפי פקודתי, בגבעה שלפנינו נעצור. אחרי, קדימה! כבני'מט להם, למצרים!".
התרומם, ירה צרור ואת כל כובד בשרו הטיל קדימה, רץ ואחריו, אחרי המפקד, נסחפו הבחורים.
המ"מים, שנשארו מאחרי הגבעה, האיצו באנשיהם המהססים לחוש לעזרתו של איזי. לאור הבהקי הרימונים והזיקוקין המצריים, הבחינו בכיתה המסתערת. נסחפו גם הם והחלו רצים.
מימינם, מתחת לגוש אפל, נפתחה עליהם אש צרורות.
"הקיצוני מימין," צעק מ"מ אחד. "כבד אותו ברימון!".
הקיצוני מימין היסס כלשהו. נפרד מכיתתו, עקף עיגול קל וגילגל רימון אל היורה, ששכב מתחת לרכב זחלי.
"חוסל, המפקד!" צעק, מופתע מהעזתו וחזר אל הטור המתקדם.
"קדימה, קדימה!" להתחבר אל המ"פ! צעקו המ"מים והאיצו באנשיהם. כדורים שרקו מעל לראשיהם. הנותבים גילו בבירור, שהאש אינה מכוונת ושריקת הקלעים אמרה, כי האש "פראית". מקובל היה עליהם: "קלע שאת שריקתו אתה שומע, לא לכתובתך הוא."
הגיעו עד לגבעה ובמדרונה האחורי עצרו.
"עייפתי," גנח איזי. "מירוץ כזה כבר אינו לגילי."
"מה אמרת, איזי?" שאלו אחד המ"מ.
"לא כלום, חבר, מחלקה א' תתחפר כאן. תשלח קדימה צופים. מחלקה ב' תחזור בדרך שבאנו, תחסל כל מה שעוד נשאר. לאסוף נשק, תחמושת, בעיקר כלי חפירה. תמצאו הכל במכוניות."
למ"מים לא קשה היה לבצע פקודתו של איזי. שתי המחלקות רבצו כפקעת מסביב למ"פ.
"האמינו לי , בחורים," אמר לשוכבים לצדו, "אין לי מושג במה נתקלנו. שטפנו כנראה, חניון מצרי, שהתכונן לתנועה. הם לא יעברו על כך בשתיקה. להתחפר בכל המהירות. נחזיק בשטח."
הבחורים לא ענו, כי הם הצטופפו עוד יותר סביבו.
"יש ביניכם חובש?" שאל.
"כן, איזי," התרומם אחד, והוא גורר אלונקה מתקפלת.
"יש פצועים?"
"לא יודע".
"טוב. עד שידווחו המ"מים, תבדוק מה צורב לי כל כל בגב ומה מרטיב לי את התחת. מקווה שלא שלשלתי מפחד."
רוחו הבדוחה של איזי עודדה את האנשים. מוכר היה להם כאיש רציני, שאינו מנבל את פיו. אם יצא הפעם מגדרו, אין זה אלא שנרגש הוא ורוחו טובה עליו.
המ"מים קראו בשמות אנשיהם. מחלקה ב' ירדה אחרי מפקדה לרכז נשק וכלי חפירה. מחלקה א' החלה להתחפר בעזרת הקסדות ואתי החפירה המעטים שברשותם. מפליא כמה מועילים כלים אלה באדמת חמרה תחוחה לאחר חריש.
החובש רכן על גבו של איזי, קרע את חולצתו ולקרע הבשר צימד אגד גדול לפצעי רטש.
"את היד אתה יכול להניע, המפקד?" שאל בלשון מקצועית.
איזי פשט ידיו וניסה להניע אצבעותיו. זה עובד, חובש. מה הנוזלים?" "חתך עמוק, זקוק לחוט ומחט. הנוזלים - פשוט דם. אינך מסריח. נצטרך לפנות אותך , איזי," ענה החובש בפשטות.
"הרגעת אותי, על פינוי אחליט אני, בחור. לך וטפל באחרים. עבור ביניהם, שיראו אותך. קח את המימיה שלי. היא מלאה קוניאק 'מדיצינאל' משובח. אם יתגלה הצורך, כבד ואל תחסוך. איפה הקשר שלי לעזאזל?"
"אני פה, איזי, כל הזמן. אני צ'ולי, אתה זוכר אותי?"
"תהיה בחור טוב, צ'ולי, וקשר אותי עם אביתר." הוא התמלא ליאות, אם מתוך מאמץ ואם בשל איבוד דם. בידיו נשען לאחוריו, מנסה לכווץ גבו הצורב.
לאחר כמה ניסיונות, תפס צ'ולי את אביתר.
"נשר 1 קבל את גוזל. עבור."
"נשר?" שאל איזי את האפרכסת שקירב צ'ולי לפיו.
"כן גוזל. עליתי בדרכי על חניון רכב גדול של האויב. לפי הערכתי כשלושים כלי רכב. אנשיהם נסו. אל הכפר עצמו לא הגעתי, אבל אני מתחפר על גבעה, החולשת לדעתי על מבואותיו, כאלף ומאתיים מטרים ממנו. החלטתי להחזיק בשטח. עבור."
"כאן נשר. יוצאים אליך. החזק בגבעה."
"כאן גוזל. מציע לשלוח אנשים עם הרבה כלי חפירה, ותגבורת. כדאי גם לגרור מכאן את הרכב. איני חושב שיתנו לנו לשבת כאן הרבה זמן."
"הבנתי גוזל. מה עוד?"
"שלח גם מפקד מהרזרבה שלך. אני חושב, שצריך לתקן אותי קצת."
מטח של פגזי שלושה אינץ' נפל במדרון הקדומני.
"אתה שומע, נשר? הם כבר התחילו. בינתיים נפלו קצר. עבור."
"שמעתי, גוזל. נגיע אליך במהירות. סמוך על הגדוד שלך. יש לך הרבה נפגעים? עבור."
"עוד לא יודע. החובש בודק. מה השעה אצלכם? שעוני הארור עמד מלכת."
"השעה 0400. אל דאגה גוזלי. הכל יהיה בסדר. רות סוף."
"שעה אחת עד לשחר" הירהר איזי. "לפתוח רווחים גדולים יותר בין השוחות. מ"מ א', ממך אדרוש דין וחשבון אם ייפגע מישהו!" צעק.
מטח פגזים נוסף ירד על הגבעה. ארוך.
"חפרו, בני זונות!" צעק איזי בקול. "רוצים לחיות? אז חפרו. כל מי שירים את התחת לנוס, אני יורה בו, שמעתם?!" ולאחר אתנחתא קלה, "סליחה, חברים, התגבורת בדרך. הכינו להם מקום."
ראשו של איזי סחרחר. הכאב עולה ומטפס מגבו לעורפו, מעורפו לתוך קדקודו, חודר לעיניו.
"שיגיע כבר, אביתר. אני כל כך עייף," דימדם.
איזי הבחין בכמה כתמים, שנראו חורגים מן הנוף הרגיל. גחן ונצמד לשיח גפן, ואחריו הכיתה כולה. "ירדו" כאיש אחד.
לטש עיניו, בולש. כמה דמויות עברו לפניו, עבור ושוב, מלחשות הברות גרוניות. הרחק מזה היבהב גפרור, הצית גחלת קטנה שהיתה עולה ויורדת, בסיגריה ביד איש ההולך לתומו. ריח עשן עלה באפו של איזי. ריח יוצא דופן בין ריחות הכרם.
טפח איזי על כתפו של המ"כ, שרבץ לצידו. לחש באוזנו: "הם כאן. חזור והבא את שתי המחלקות. אני מחכה לכם. אבל בזהירות ובמהירות."
המ"כ זחל לאחוריו, ובהגיעו אל הפסגה התרומם וקפץ בשפיפה מרחק מה.
יריה הוטחה לעבר הרעש שהקים המ"כ, ומייד לאחריה שניה ושלישית. השטח התעורר לחיים. דמויות החלו להתרוצץ, צרור נורה לעבר כיתתו של איזי.
"התעוררו הארורים," חשב איזי, "מה הם מהלכים כאילו בכרמם."
ניסו להשליט בקרב האנשים המתרוצצים סדר כל שהו. איזי הבחין שהוא בטווח מגע עם אלה שלפניו.
"אין ברירה, בחורים נכבד אותם במכת אש," אמר בקול. הכינו רימונים. המקלע יעבור לשמאלי! התחילו!
הסטנים והרובים החלו לזמר מזמורם. לאחר שייצב עצמו, נבח מקלע המ"ג נביחותיו, טיאטא את הדמויות והקולות.
"המקלע, המשך באש! היתר, הכינו רימונים!" פקד.
נצרות הרימונים שנשלפו חרקו, כקול צרצר מהסס.
"יחד נזרוק!" פקד.
כעשרה רימונים התעופפו בקשת ונפלו בנפץ עז. יבבות וקללות פצועים ולאחר זה רגליים שועטות במדרון. אלה שלפניו הופתעו, ונפחדים פתחו במנוסה, כשהם סוחפים אתם את האחרים.
איזי, פועל ותיק מתל אביב, מ"פ בכיר ב"שלישי", לא התנסה מימיו בקרב שדה. רק פה ושם בחילופי אש מזדמנים. לרגע תמה על מעשיו. איך זה נקלע דווקא הוא לקלחת זו? נשלח לעלות על איזה כפר עלוב – כך, מכל מקום מצוין במפה 1:100,000 – וכך אמר לו אביתר. ופתאום הוא ניצב מול אויב היושב בכרם, שבשלווה כזאת.
"מה פוסקת התרגולת במצב כזה?" חשב. ורק אז הבין, כי כל מה שעשה עד כה היה בדיוק מה שלמד ולימד בתרגילים אין ספור ב"הגנה", בשטחי אימונים של קורס מ"מ בכפר ויתקין, או בחולות חולון. אלא שאז היו בידי בחוריו מקלות וצפצפות, ובמקום רימונים השתמשו באבנים.
"מה עכשיו? לשטוף אותם!" החליט. "עם כיתה?" הנסים לפניו אינם יודעים, שרק כיתה כאן.
"עכשיו בחורים, נסתער עליהם! המקלע, המשך באש. יותר שמאלה! תן לנו זווית ביטחון לריצה! ביריה מהמותן ורימונים לפי פקודתי, בגבעה שלפנינו נעצור. אחרי, קדימה! כבני'מט להם, למצרים!".
התרומם, ירה צרור ואת כל כובד בשרו הטיל קדימה, רץ ואחריו, אחרי המפקד, נסחפו הבחורים.
המ"מים, שנשארו מאחרי הגבעה, האיצו באנשיהם המהססים לחוש לעזרתו של איזי. לאור הבהקי הרימונים והזיקוקין המצריים, הבחינו בכיתה המסתערת. נסחפו גם הם והחלו רצים.
מימינם, מתחת לגוש אפל, נפתחה עליהם אש צרורות.
"הקיצוני מימין," צעק מ"מ אחד. "כבד אותו ברימון!".
הקיצוני מימין היסס כלשהו. נפרד מכיתתו, עקף עיגול קל וגילגל רימון אל היורה, ששכב מתחת לרכב זחלי.
"חוסל, המפקד!" צעק, מופתע מהעזתו וחזר אל הטור המתקדם.
"קדימה, קדימה!" להתחבר אל המ"פ! צעקו המ"מים והאיצו באנשיהם. כדורים שרקו מעל לראשיהם. הנותבים גילו בבירור, שהאש אינה מכוונת ושריקת הקלעים אמרה, כי האש "פראית". מקובל היה עליהם: "קלע שאת שריקתו אתה שומע, לא לכתובתך הוא."
הגיעו עד לגבעה ובמדרונה האחורי עצרו.
"עייפתי," גנח איזי. "מירוץ כזה כבר אינו לגילי."
"מה אמרת, איזי?" שאלו אחד המ"מ.
"לא כלום, חבר, מחלקה א' תתחפר כאן. תשלח קדימה צופים. מחלקה ב' תחזור בדרך שבאנו, תחסל כל מה שעוד נשאר. לאסוף נשק, תחמושת, בעיקר כלי חפירה. תמצאו הכל במכוניות."
למ"מים לא קשה היה לבצע פקודתו של איזי. שתי המחלקות רבצו כפקעת מסביב למ"פ.
"האמינו לי , בחורים," אמר לשוכבים לצדו, "אין לי מושג במה נתקלנו. שטפנו כנראה, חניון מצרי, שהתכונן לתנועה. הם לא יעברו על כך בשתיקה. להתחפר בכל המהירות. נחזיק בשטח."
הבחורים לא ענו, כי הם הצטופפו עוד יותר סביבו.
"יש ביניכם חובש?" שאל.
"כן, איזי," התרומם אחד, והוא גורר אלונקה מתקפלת.
"יש פצועים?"
"לא יודע".
"טוב. עד שידווחו המ"מים, תבדוק מה צורב לי כל כל בגב ומה מרטיב לי את התחת. מקווה שלא שלשלתי מפחד."
רוחו הבדוחה של איזי עודדה את האנשים. מוכר היה להם כאיש רציני, שאינו מנבל את פיו. אם יצא הפעם מגדרו, אין זה אלא שנרגש הוא ורוחו טובה עליו.
המ"מים קראו בשמות אנשיהם. מחלקה ב' ירדה אחרי מפקדה לרכז נשק וכלי חפירה. מחלקה א' החלה להתחפר בעזרת הקסדות ואתי החפירה המעטים שברשותם. מפליא כמה מועילים כלים אלה באדמת חמרה תחוחה לאחר חריש.
החובש רכן על גבו של איזי, קרע את חולצתו ולקרע הבשר צימד אגד גדול לפצעי רטש.
"את היד אתה יכול להניע, המפקד?" שאל בלשון מקצועית.
איזי פשט ידיו וניסה להניע אצבעותיו. זה עובד, חובש. מה הנוזלים?" "חתך עמוק, זקוק לחוט ומחט. הנוזלים - פשוט דם. אינך מסריח. נצטרך לפנות אותך , איזי," ענה החובש בפשטות.
"הרגעת אותי, על פינוי אחליט אני, בחור. לך וטפל באחרים. עבור ביניהם, שיראו אותך. קח את המימיה שלי. היא מלאה קוניאק 'מדיצינאל' משובח. אם יתגלה הצורך, כבד ואל תחסוך. איפה הקשר שלי לעזאזל?"
"אני פה, איזי, כל הזמן. אני צ'ולי, אתה זוכר אותי?"
"תהיה בחור טוב, צ'ולי, וקשר אותי עם אביתר." הוא התמלא ליאות, אם מתוך מאמץ ואם בשל איבוד דם. בידיו נשען לאחוריו, מנסה לכווץ גבו הצורב.
לאחר כמה ניסיונות, תפס צ'ולי את אביתר.
"נשר 1 קבל את גוזל. עבור."
"נשר?" שאל איזי את האפרכסת שקירב צ'ולי לפיו.
"כן גוזל. עליתי בדרכי על חניון רכב גדול של האויב. לפי הערכתי כשלושים כלי רכב. אנשיהם נסו. אל הכפר עצמו לא הגעתי, אבל אני מתחפר על גבעה, החולשת לדעתי על מבואותיו, כאלף ומאתיים מטרים ממנו. החלטתי להחזיק בשטח. עבור."
"כאן נשר. יוצאים אליך. החזק בגבעה."
"כאן גוזל. מציע לשלוח אנשים עם הרבה כלי חפירה, ותגבורת. כדאי גם לגרור מכאן את הרכב. איני חושב שיתנו לנו לשבת כאן הרבה זמן."
"הבנתי גוזל. מה עוד?"
"שלח גם מפקד מהרזרבה שלך. אני חושב, שצריך לתקן אותי קצת."
מטח של פגזי שלושה אינץ' נפל במדרון הקדומני.
"אתה שומע, נשר? הם כבר התחילו. בינתיים נפלו קצר. עבור."
"שמעתי, גוזל. נגיע אליך במהירות. סמוך על הגדוד שלך. יש לך הרבה נפגעים? עבור."
"עוד לא יודע. החובש בודק. מה השעה אצלכם? שעוני הארור עמד מלכת."
"השעה 0400. אל דאגה גוזלי. הכל יהיה בסדר. רות סוף."
"שעה אחת עד לשחר" הירהר איזי. "לפתוח רווחים גדולים יותר בין השוחות. מ"מ א', ממך אדרוש דין וחשבון אם ייפגע מישהו!" צעק.
מטח פגזים נוסף ירד על הגבעה. ארוך.
"חפרו, בני זונות!" צעק איזי בקול. "רוצים לחיות? אז חפרו. כל מי שירים את התחת לנוס, אני יורה בו, שמעתם?!" ולאחר אתנחתא קלה, "סליחה, חברים, התגבורת בדרך. הכינו להם מקום."
ראשו של איזי סחרחר. הכאב עולה ומטפס מגבו לעורפו, מעורפו לתוך קדקודו, חודר לעיניו.
"שיגיע כבר, אביתר. אני כל כך עייף," דימדם.
מאיר דוידזון
המחבר:
חבר קיבוץ אילון שימש באותה עת כקצין המבצעים של חטיבת גבעתי. עסק כל חייו גם באמנות
הספר:
סיפור על קרבות חטיבת גבעתי (בלי אזכור השם) בבלימת הפלישה המצרית בחזית הדרום במלחמת העצמאות. המחבר, שהיה אחד ממפקדיה הבכירים של החטיבה, מספר בלבוש ספרותי על אירועים ואנשים אמיתיים.
posted by alex feldsher @ 1:51 AM
0 Comments:
Post a Comment
<< Home